יום שלישי, 5 ביולי 2016

יחסי בנק לקוח - עו"ד נועם קוריס...

יחסי בנק לקוח

כללי
חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 הוא אחד החוקים המרכזיים המסדירים את יחסי הבנק והלקוח שם הלקוח מוגדר כך: "אדם המקבל שירות מתאגיד בנקאי". בשנת 1994 תוקן החוק והוחל גם על ערבים [1] ועל מי שממשכן נכסו לטובת חוב של אדם אחר.[2] החוק נחקק במטרה לפתור את בעיית פער הכוחות בין הבנק ללקוח ולהבטיח התנהגות הגונה של הבנק כלפי הלקוח. החובות החקוקות הן כדלהלן:
איסור הטעיה, [3] נקבע כי לבנק אסור להטעות את הלקוח בעניינים מהותיים הקשורים לשירות שהוא נותן לו. בכלל זה אסור לבנק להטעות את הלקוח בנוגע למהות וטיב השירות, מועד התשלום, התשואה והתועלת שיכולה להתקבל מהשירות, תקופת מתן השירות ואופן חידושו ועוד. ניתן לעשות שימוש בסעיף זה כהגנה נגד תביעת בנק את לקוחו.
חובה שלא לנצל את מצבו של הלקוח ,[4]  לבנק אסור לנצל לטובתו חולשות של הלקוח, בין אם מדובר בחולשה פיזית או שכלית, קושי בהבנת השפה או אי-ידיעת קרוא וכתוב ואפילו חוסר ניסיון וחוסר השכלה רלוונטית. בתביעות בנקים ניתן לעיתים לטעון כי הבנק ניצל את מצבו וחולשתו של הלקוח כדי שהאחרון יבצע פעולות שאדם סביר לא היה מבצע אותן.
התניית שירות בשירות,[5]  בנק רשאי להתנות שירות בשירות רק כאשר יש קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לתנאי שמציב הבנק. לדוגמה כאשר אדם מבקש הלוואה והבנק מתנה זאת בפתיחת תכנית חסכון או שיעבוד כספים לטובת ההלוואה. זוהי התניה מותרת, כיוון שההתניה קשורה קשר ישיר לשירות המבוקש. לעומת זאת, החוק אוסר על הבנק להתנות שירות בשירות כשאין קשר בין השניים, כך לדוגמה כאשר לקוח מבקש הלוואה והבנק מתנה את ההלוואה בהזמנת כרטיס אשראי.

הדין החל בין הבנקאי ללקוח
מיהו לקוח? מי שפתח חשבון בנק. היחסים בין הבנק ללקוח הם בראש ובראשונה יחסים חוזיים. השאלה היא:
מה הוא אותו סוג של חוזה?  חוזה אחיד בצורה של הסכם בכתב (הבנק חייב ליתן ללקוח עותק מחוזה זה, וכן גם לערב , אם יש ערב);
סעיף 1 לחוק החוזים האחידים   "חוזה אחיד" - נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם; חוזה שמוכן ע"י הספק כלפי ציבור בלתי מסויים.
סעיף 3  קיפוח  בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות. סיווג תנאי כמקפח לא יפסל אם בשים לב למכלול תנאי החוזה הוא הוגן. בית הדין יכול גם לשנות את התנאי.
קסטנבאום סוגיית החוזה האחיד והתניה המקפחת שבו. נקבע שיש תנאי מקפח שיש למחוק אותו. כדי לשמור על האינטרס של הצד החלש בשכלול החוזה, שיוצר מעין תלות או היעדר ברירה בהזדקקות הלקוח לספק.
סעיף 4 לחוק החוזים האחידים – חזקות חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים: תנאי הפוטר את הספק, באופן מלא או חלקי, מאחריות שהייתה מוטלת עליו על פי דין אילולא אותו תנאי, או המסייג באופן בלתי סביר את האחריות שהייתה מוטלת עליו מכוח החוזה אילולא אותו תנאי;
היועמ"ש נ' בנק לאומי – ערעור לעליון על פס"ד של ביה"ד לחוזים האחידים, אשר התקבל ברובו. נקבע כי ישנם עשרות תנאים מקפחים בחוזה הבנק.  כיום ההתערבות ביחסי בנק-לקוח, ע"י ביה"ד לחוזים אחידים, הינה מסיבית יותר. ישנו סיכון גדול מצד הבנק בהכנסת תנאים מקפחים. הדבר בא לידי ביטוי בחוזה לפתיחת חשבון וחוזה משכנתא.  על אף זאת, ישנם חוזים בנקאיים שאינם מסוג חוזה אחיד. לא מן הנמנע שבנק יעשה שינויים במסגרת החוזית (האחיד), ויתאים את החוזה לתנאי הצדדים. עניין זה יכול להשפיע על הבנת החוזה ופרשנותו.
 הבנק הבינלאומי הראשון נ' המפקח על הבנקים, בית המשפט העליון אשרר את קביעת בית הדין לחוזים אחידים, וקבע כי הסעיפים בחוזה ההלוואה של הבנק לפיהם לבנק שיקול דעת בלעדי בזקיפת כל סכום שישלם הלווה כאשר ללווה מספר חלקים בהלוואה אחת ו/או כאשר ההלוואה מורכבת ממספר הלוואות שונות. בית הדין לחוזים אחידים הורה על ביטול הסעיף, או על ניסוחו מחדש באופן שיעניק לחייב את העדיפות בבחירה לאיזה מחובותיו ייזקף תשלום אותו הוא משלם. בנוסח שהותר על ידי בית הדין, וקבע כי רק אם לא קבע החייב בעת התשלום לאיזה מחובותיו (או לאיזה חלק מהם) ייזקף התשלום, רשאי הבנק לקבוע זאת על פי שיקול דעתו. הבנק הגיש ערעור על קביעה זו לבית המשפט העליון, ובפסק הדין שדחה את טענות הבנק נקבע כי נוסח הסעיף המקורי הקנה עדיפות לא ראויה לבנק, וכי הבנק לא הצביע על אינטרס מהותי שיצדיק – במסגרתו של חוזה אחיד, המיועד לציבור בלתי מסוים של לווים – סטייה מההסדר שקבע המחוקק (לפי חוק החוזים שאפשר לחייב לקבוע את אופן זקיפת התשלומים).
האם ערב הוא לקוח של הבנק? סעיף 17 קובע שדין החובות כלפי הערב הוא דין החבות כלפי הלקוח. אי גילוי לערב מה המשמעות של חתימה על ערבות זה הפרה של חובת תום לב כלפי מעגל שני.  אפשר לתקוף את זה גם מכוח הפרה של חוק החוזים האחידים- באחד הסעיפים הבנק הופך את הערב לאותו מעמד כמו החייב העיקרי, ואת זה חייבים להסביר ע"י פקיד הבנק, יש פה הטעייה אסורה.
יחסי בנק מול הערב הרגיל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 והכללים שנחקקו מכוחו, כוללים חובות נרחבות כלפי לקוחות הבנקים. האם ניתן להשתמש בחוק זה כמקור להטלת חובות האמון כלפי ערבים כאשר הנושה הוא בנק? בחקיקה הקיימת לא נקבעה חובה כזו. בפסיקה ניתן למצוא לעיתים התבטאויות המכירות בחובת אמון כלפי הערב, בדרך כלל כאימרות בעלמא וללא הנמקה מפורטת.  עפ"י גישתה של השופטת פלפל, יחסי בנק-ערב נכנסים לגדר הקטגוריה הדורשת יחסי אמון וזהירות מוגברים. הנימוק שלה לכך הוא שמדובר בהתקשרות בין בעל מקצוע מיומן לבין הדיוט, כשנשוא ההתקשרות הוא בתחום התמחותו של איש המקצוע. [6] מכאן ניתן להסיק כי שורה ארוכה של חוזים תהפוך להיות חוזי אמון. די בפער בין בעל המקצוע לבין ההדיוט ובהיות נשוא ההתקשרות כאמור, אלא נדרשות נסיבות חזקות יותר.[7] הקו המנחה לסוגית הערב שבעקבותיו חוקק התיקון לחוק, נוצר בעקבות הלכת ליפרט,[8] שם נדונה שאלת חבות הבנק כלפי ערב על פי חוק הבנקאות. הנשיא דאז שמגר קבע בדעת מיעוט, כי יש לבחון את המונח "לקוח" בחוק הבנקאות הן לפי ההקשר הניסוחי, והן לאור התכלית החקיקתית של הגנה על הציבור הבלתי מקצועי והבלתי מנוסה. כך בבחינת הקשר המשולש בין הבנק הנושה, החייב והערב, כמו גם בחינת הטעמים השונים שהובילו לחקיקת חוק הערבות. עוד נקבע כי מאחר שיש אחיזה לשונית לפרשנות לפיה "לקוח" כולל גם ערב, יש לפרש מונח זה בהתאם לתכלית חוק הבנקאות (שירות ללקוח). תכלית זו הנה הגנה על הציבור הבלתי מקצועי והבלתי מנוסה מפני פעולות בנקאיות שאינן מביאות בחשבון את חוסר הניסיון של 'האדם הקטן'. לכן אף שאין הערב מקבל לידיו את כספי ההלוואה, ניתן לראות בו - לנוכח הקשר המשולש הנוצר בין הנושה, החייב והערב ובשל היות הערב, על פי רוב, חלק חיוני ובלתי נפרד מעסקת ההלוואה - כמי שמקבל שירות מהבנק, ולו בעקיפין.[9] המחוקק, שאימץ את גישת דעת המיעוט של השופט שמגר, מסביר כי הערב נתפס כסוג של לקוח ולכן זקוק להגנה מפני הבנק לא פחות מההגנה לה זקוק הלקוח עצמו. הנימוקים לגישה זו בין היתר מונים את עוצמתם המעין-מונופוליסטית של הבנקים, הצורך בהגנה על כלל הציבור הבא במגע עם המערכת הבנקאית, החשיבות הסוציו-אקונומית של חוזה הערבות, מורכבות חוזה הערבות והפער בין הבנק לבין הערב. מכאן ניתן לראות כי מאפיינים רבים בין יחסי בנק לקוח מתקיימים גם ביחסי בנק – ערב, כמו גם היחסים בין הבנק לערב הם יחסי תלות של הערב בבנק. הערב מצפה שהבנק ינהג ברמה גבוהה של מקצועיות ואחריות מוגברת. לפי תאוריית האמון וההסתמכות, נוצרים יחסי אמון בין הבנק לבין הערב, זאת משום שהערב שם את מבטחו ואת אמונו בבנק ומסתמך על עצתו והסבריו ללא כל בדיקה נוספת. הערב סומך על יושרו ואמינותו של הבנק ומוכן להתחייב כלפיו בהתחייבות המטילה עליו סיכון רב. ברשות הבנק מידע רב על הערב וכן כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם בידי הערב. גם חוזה הערבות יכול להיחשב "חוזה יחס", על כל המשתמע מכך.
יחסי בנק מול הערב הריאלי
מיהו הערב הריאלי? אדם שמשכן נכס  משלו להבטחת חיובו של אחר וקובע כי על הבנק לקיים בקפדנות את ההסדרים ההגנתיים הקוגנטיים בחוק הערבות גם כלפי ערב ריאלי העונה על הגדרות ערב יחיד.[10]  סעיף 12 לחוק המשכון קובע כי דינו של אדם כזה כדין מי שערב לאותו חיוב, אך אין להיפרע ממנו אלא במימוש המשכון.[11]  הדעה המקובלת היא שהוראת סעיף 12 לחוק המשכון מחילה את דיני הערבות על היחסים בין הממשכן לבין הנושה, וזאת במטרה לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של הנושה שיש בהם לפגוע בו.[12]  יחד עם זאת,  לא כל ההגנות תעמודנה גם לערב הריאלי.  כך למשל ההגנות המנויות בפרק ב' לחוק הערבות, לגביהן לא הכל מסכימים, האם ובאיזו מידה הן תחולנה על הערב הריאלי.[13]  ההבדל בין הערב הריאלי לבין ערב רגיל נוגע ליכולת הפרעון מהערב. כאשר מדובר בערב הריאלי, לא יוכל הבנק לרדת לכלל נכסיו, אלא רק לממש את המשכון על הנכס המשועבד. לדבר זה יכולה להיות השלכה כאשר מדובר בהגנות אחרות שניתנו לערב בתיקונים לחוק הערבות, כדוגמת סעיף 27 לחוק הערבות  המחייב את הבנק למצות את כל  ההליכים נגד החייב העיקרי בטרם ידרוש את החוב מהערב.[14]   לסיכום, מסתמן כי המשכון והערבות שניהם בעלי קווי דמיון לא מבוטלים  והסיכון הטמון בערבות הריאלית, גם אם הוא לא חזק כמו הסיכון בערבות "רגילה", הוא סיכון ממשי, ולכן ההגנות העומדות מאחורי הערב חלות גם על הערב הריאלי. הפער בין הערב הריאלי לבין הערב ה"רגיל" הוא פער שבדרגה ולא פער שבאיכות. אם הערב הריאלי ימשכן את כל נכסיו, מצבו ידמה לזה של ערב רגיל. 
יחסי בנק מול צד ג' כגון יורשים פוטנציאליים, ספקים, קבלני משנה וכדו'..(אינם לקוחותיו) הלכה פסוקה היא, כי בנק חב חובת זהירות מוגברת לא רק ללקוחותיו, כי אם גם כלפי צד שלישי, לגביו יכול הבנק לצפות, כי ינזק אם לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת סיכון. מכח עקרון תום הלב, חלה  חובת הגילוי גם על מסמכי משכון. הכלל הוא, שהבנק או המלווה נדרשים למסור ללקוח, לערב, ובעקבותיו לממשכן, מידע מספיק על השלכותיו של המסמך עליו הם חותמים. על כן, בכל מקום בו הבנק מחתים אדם על ערבות או משכנתא, שנועדו להבטחת חובותיו של אדם אחר, עליו להגדיר, בשפה ברורה ופשוטה את היקף הסיכון. חובה זו, מוטלת על כתפי הבנק, גם שעה שהמסמכים נחתמים בפני עו"ד חיצוני ועליו לוודא, כי הדברים אכן הוסברו וכי הובנה נפקותם. חובת הזהירות של בנק עשויה לחול גם כלפי מי שאינם לקוחותיו. בשום פנים אין לומר, כי החובה קיימת בין הבנק ובין לקוחו בלבד ורק בין שניים אלה… בכל מקרה ששאלת הרשלנות מתעוררת אין 'רשימת הקרובים' שכלפיהם קיימת החובה סגורה והיא תלויה בנסיבות   המקרה.   
בפרשת לה כודיאר, נקבעה חובת זהירות של הבנק כלפי קונה, כאשר הבנק ביצע עסקה עבור המוכר, לקוחו, ברשלנות. הקונה לא היתה לקוחה ואף לא היה חוזה בינה לבין הבנק, אין אמנם יחסים חוזיים ביניהם והחוק החרות גם אינו מטיל חובות מגדרות ספציפיות ביניהם. אך לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר ובין התפקידים שהוא ממלא גם ביצוען של עסקות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להפך, הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכל לצפות שיפגעו כתוצאה מרשלנותו. דברים אלה נכונים במיוחד ביחסי בנק-ערב, כפי שאומרת ד"ר פלפל במאמרה:  "בענייננו מדובר ביחסים קרובים יותר. אין המדובר בצד ג' שצריך לצפות את קיומו ותפקודו אלא מדובר בצד שאמנם אינו זה שמקבל כסף מהבנק, אך יש לו מגע ישיר עם פקיד הבנק. הוא חותם על מסמכי הבנק, ומאפשר בעצם עסקת ההלוואה לקרום עור וגידים. מובן שקיימת כלפיו חובת זהירות."  רשלנות אינה עילה שלפיה ניתן לפטור ערב מערבותו, אלא לכל היותר, יכולה לשמש בסיס לתביעת פיצויים. לפיכך נשאלה השאלה,  האם יש להגיש בגין עילת התביעה הנזיקית תובענה נפרדת מן התובענה אשר נועדה לגבות את החוב, או שניתן לאפשר לערב מעין "זכות קיזוז". לדעת ד' פלפל, בהגיע בית-המשפט למסקנה שהופרה חובת זהירות של בנקאי כלפי ערב וכתוצאה מכך נגרם נזק שהוא תשלום דמי הערבות, שאחרת לא היה חב בהם, אין להטריח את בית-המשפט בתביעה נוספת.  
שיטת הליווי הפיננסי -בפסק-דין סלובר נבחנו גבולות האחריות של בנק כלפי צדדים שלישיים, כגוף אשר מספק את הגב הפיננסי, בהיעדר חוזה ישיר וקשר ישיר בין הבנק לבין צד שלישי. מדובר בתובעות - חברות ישראליות העוסקות בייזום וביצוע פרויקטים גם בתחום הבנייה. במהלך עסקיהן התקשרו שתי החברות בחוזים נפרדים עם חברה לבניין לביצוע שני פרויקטים אשר להם היו מחויבים. החברה התקשרה עם הבנק למתן אשראי לביצוע הפרויקטים. בדיעבד, התברר כי החברה החלה להיקלע לקשיים כלכליים. לשם קבלת ההחלטה על אופן הטיפול בחברה זו, מינה הבנק את חברת גרניט הנדסה לתעשייה לבחון את מצבה הכלכלי של החברה ולהמליץ בפני הבנק האם לפעול להבראתה של החברה או לפירוקה. לאחר הגשת דו"ח הבקרים, הוחלט בבנק לנסות ולהגיע עם החברה להסכם הבראה. מנקודה זו חלוקות הדעות. לדברי התובעות התנהלותו של הבנק היתה אחד בפה ואחד בלב. לטענתן המשיך הבנק להציג מצג של כוונה להבריא את החברה, אולם כל מעשיו כוונו לריקון החברה מנכסיה על מנת למזער את נזקיו. בית-המשפט בחן את חובת הנאמנות של בנק כלפי צדדים שלישיים, וקבע כי חובה זו נגזרת מנסיבות כל מקרה ומקרה. יש לבדוק עד כמה הפרויקט הוא בשליטת הבנק בפועל, וכיצד ניצל הבנק את שליטתו. בפרויקט בנייה ב"שיטת הליווי הפיננסי", שהינה שיטת ליווי צמודה, "עסק סגור", הקבלן מחויב לנהל חשבון ייחודי לפרויקט המלווה, וכל הכנסותיו והוצאותיו מפרויקט זה מופקדים או יוצאים מחשבון הליווי בלבד. חשבון הליווי עצמו משועבד לטובת הבנק, ולבנק יכולת שליטה ובקרה על התקדמות הפרויקט וניהולו. לאור האמור לעיל, נראה כי שיטת הליווי הפיננסי מחילה את חובת הזהירות המושגית של התאגידים הבנקאיים גם כלפי צדדים שלישיים.
שיטת "אובליגו ביטחונות" בשונה משיטת הליווי הפיננסי, אינה מאפשרת פיקוח צמוד של הבנק על לקוחו. לפי שיטה זו, הבנק המממן מעניק קו אשראי (אובליגו) כנגד ביטחונות שמספק לו הקבלן/היזם. מכיוון שהבנק אינו מודע למצב הפרויקט ואינו מפקח עליו, ומכיוון שהבנק אינו ערוך לעקוב אחר התקדמות שאר הפרויקטים של הקבלן/היזם, אין לבנק כלים לקבל התראה מוקדמת, והכשל עלול להתגלות בשלב שבו מרבית הנזק אינו ניתן עוד לתיקון. ככל שהקשר בין הצדדים לחוזה פחות הדוק ואינטנסיבי, הרי שהנטייה, כמובן, תהא שלא להחיל את חובות האמון גם לגבי צדדים שלישיים. במצב שבו שיטת הליווי הינה "אובליגו ביטחונות", הרי שפיקוחו של הבנק מסתיים לאחר חתימת חוזה המימון, או אז, אין לו, לבנק, כל יד ורגל בהחלטות הקבלן, אלא בידיו רק הבטוחות אשר הופקדו כנגד האשראי. קרי, בשיטה זו לא מתקיים מבחן הפיקוח והשליטה שבו הבנק הוא השולט בכספי הפרויקט, ומכוח זה מתעצמים חובותיו. כמו כן אין קשר, ולו עקיף, בין המתקשרים בחוזה עם הקבלן לבין הבנק, זאת בניגוד לשיטת הליווי הפיננסי, שבו מחויבים הרוכשים להפקיד את תשלומיהם לחשבון הליווי, ופעולה זו יוצרת את יחסי ה"שכנות" בין הרוכש ובין הבנק. על כן, בשיטה זו אין הצדקה להרחיב את חובות האמון של הבנק אף לצדדים שלישיים, בין אם הם הרוכשים ובין אם הם נותני השירותים. במקרה דנן יקבע בית-המשפט כי היחסים הפיננסיים אשר שררו בין הבנק ובין החברה היו יחסי "אובליגו ביטחונות". על כן, אין להחיל את חובת הזהירות המושגית, והבנק לא חב חובת אמון כלפי התובעות.
בפרשת יוסף עובדיה הוגש ערעור על פסק-דין בית-משפט השלום. המערערת, חברה קבלנית שעיסוקה בניית דירות למגורים, התקשרה עם חברת נווה עירית, חברה לבניין והשקעות בע"מ ("החברה"), בהסכם לבניית דירות מגורים על מגרש בנתניה. החברה היתה היוזמת של הפרויקט ואילו המערערת שימשה כקבלן משנה יחיד מטעמה. הבנק העניק לחברה אשראי ומימון לצורך בניית והשלמת הפרויקט. האשראי והמימון הוענקו בעקבות הסכם ליווי בנקאי, כאשר ביצוע כל תשלום הותנה באישור מפקח מטעם הבנק. מרבית סכום התמורה שולם למערערת על-ידי החברה, למעט יתרת חוב בסך 167,636 ש"ח. כאשר נתגלעה במהלך העבודה בעיה של פירעון שיקים שקיבלה המערערת מהחברה, שחשבונה הפך מוגבל במרוצת הימים, פנתה המערערת ישירות אל הבנק והלה ביצע את התשלום. כך היה גם לגבי שני שיקים שחזרו. המערערת השלימה את התחייבויותיה במלואן והציגה, כנהוג, דו"ח על סיום עבודות הבנייה בפרויקט למפקח מטעם החברה, שהמציאו למפקח מטעם הבנק, כל זאת על-מנת שיוסדר תשלום סופי למערערת. הבנק סירב לשלם תשלום סופי זה, הגם שקיבל מן המערערת דירות מוכנות למסירה ולמרות פניותיה אליו. השאלה המשפטית שנידונה בבית-משפט השלום ונידונה שוב בבית-משפט מחוזי -האם הבנק חב בחובת זהירות כלפי צד שלישי (המערערת), שהינו צד לעסקה עם לקוחו (החברה), שפעל תחת פיקוח הבנק. לגישת בית-משפט השלום, לא הוכח בפניו כי נוצרו ציפיות לגיטימיות מצד המערערת באשר לאופן תפקודו של הבנק בביצוע העיסקה, ולפיכך סבר בית-המשפט כי אין להצדיק הכרה בחובת זהירות של הבנק וכתוצאה מכך מחובתו לשלם. המחוזי בחן שוב את התשתית העובדתית אשר הונחה ביסוד התביעה והפך את קביעות השלום נקבע כי המערכת ההסכמית מלמדת על מעורבותו המקיפה של הבנק בפרויקט כבנק מלווה. אין ספק כי הוא היווה גורם בעל משקל רב בפרויקט, הן בתחום הפיקוח, באמצעות המפקח מטעמו, והן בתחום התשלומים. עצם מעמדו של הבנק, כוחו וסמכויותיו יצרו את התשתית להנחת המערערת כי ענייני הכספים יישלטו על-ידי הבנק. הבנק היה שותף פסיבי למצגי החברה ואף יצר מצגים של ממש בהתנהגותו.הבנק מהווה סוכנות חברתית אשר מוטלות עליו חובות אמון מוגברות לא רק כלפי לקוחותיו אלא כלפי הציבור בכללותו. משמעות הדברים היא שהורחב היקף החיובים המוטלים על הבנק כלפי לקוחות ושאינם לקוחות, תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות" (טפחות בנק משכנתאות לישראל נ' צבאח) היותו של הבנק סוכנות חברתית יכולה להוביל להטלת חובות כלליות, שאינן באות לביטוי רק במישור יחסים מול לקוח קונקרטי או פרט מסוים. לאור העקרונות המחמירים שקבעה הפסיקה, בכל הנוגע למוסדות ה"מעין ציבוריים" - בנק ים, חברות ביטוח ותאגידי תקשורת ועיתונות - נראה כי התנערותו של הבנק מכל חיוביו כלפי המערערת מהווה הפרה של חובות האמון להן הוא מחויב, מכוח הפסיקה והכתיבה המשפטית שהוזכרה לעיל ומכוח התנהגותו במהלך הבנייה. במקרה זה קמה חובת זהירות קונקרטית בין הבנק לבין המערערת (צד ג'). אין ספק, כי הבנק באמצעות התשלומים החורגים שהעביר למערערת, לאחר שהתרוקנה קופת הפרויקט, יצר כלפיה מצג כאילו הוא נכנס בנעליה של החברה לעניין חיוביה כלפי המערערת. בעשותו כן פעל הבנק לכל הפחות, ברשלנות. פרויקט הנבנה במסגרת ליווי בנקאי הינו דבר מקובל במחוזותינו. הבנק, המתקשר בעסקאות שכאלו, לא רק זוכה לסמכויות נרחבות מאוד של שליטה ופיקוח בפרויקט שהוא מלווה. הבנק הוא בעל היכולת לבחון את רמת האיתנות הפיננסית של הקבלן שהתקשר עמו ואת יכולתו להביא לסיום מוצלח של הפרויקט. מקום שהבנק מוצא שלא להעמיד את הקבלן המבצע על ידיעותיו וכוונותיו,  שיש בהן כדי להביא לפגיעה בקבלן המבצע ויוצר מצג של שליטה בתשלומים עליו לשאת בנזקי הסתמכותו של צד שלישי - היינו הקבלן-המבצע. הדבר מתבקש מן החובות המעין ציבוריות שבהן חב הבנק. תוצאה זו נלמדת גם מדוקטרינת תום-הלב, המניעות והרשלנות. היא עולה באופן ישיר מן הראיות שבתיק בית-המשפט.
בפרשת שרגא פרוסט/כחולי בערעור ובדיון הנוסף, הוטלה אחריות על הבנק, על-אף שגנב הכספים היה מיופה-כוח של הלקוח. כדברי כב' הנשיא ברק "אין מחלוקת בין הצדדים כי על בנק מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית)… לנקוט ברמת הזהירות על מנת שהלקוח לא יינזק". זאת, על-אף שבמקרה של הרשאה לעיתים קרובות יש לשולח יכולת מניעה טובה יותר מאשר לבנק, אשר אינו יודע את פרטי השליחות. הדיון בפרשה התמקד בשאלה האם התרשל הבנק.? בפרשה זו, ניהל כחולי חשבון בנק בו הופקדו חסכונותיו. עו"ד פרוסט היה בנה של בת זוגתו. לפרוסט הוענק יפוי-כוח  כללי, המסמיך אותו לעשות כל פעולה בשמו של כחולי. פרוסט מעל באמונו של כחולי והשתמש ביפוי-הכוח שניתן לו לטובתו שלו. הבנק טוען כי כל מעשיו של פרוסט בשם כחולי, לרבות השעבודים ששועבדו חשבונות הבנק של כחולי להבטחת חובותיו של פרוסט, תקפים. מכאן, שהבנק זכאי להיפרע מכל חשבון של כחולי בבנק לכיסוי חובותיו של פרוסט לבנק. כחולי ביקש לקבוע כי פעולות פרוסט בחשבונו אינן תקפות, כי שיעבוד חשבונו אינו תקף ואף את יתרת החוב בחשבון הדביטורי אין ליחס לו. האם נהג הבנק בזהירות המתחייבת בטיפול בחשבונותיו של המערער, באפשרו לפרוסט לפעול בחשבון כפי שפעל לאורך זמן, ומהן הנסיבות, אם בכלל, אשר בהתקיימן מוטלת על הבנק החובה לחקור, לבדוק ולאמת, אם מדובר בתרמית ובפעולה פסולה, על-אף שנותן ההוראה פועל בתחום ההרשאה. אין מדובר בזיוף, אלא בפעולות שעל פניהן הן בתחום ההרשאה,  אלא שבברור וחקירה מצד הבנק היתה מתגלית התרמית. בפסק-הדין בערעור נקבע על-ידי השופט אור, כי קיימת חובת זהירות מצד הבנק כלפי הלקוח לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויים ולדאוג כי כספו או נכסיו המופקדים בבנק לא יפגעו. במסגרת חובה זו על הבנק לנהוג בזהירות כדי למנוע מרמה בחשבונות הלקוח ונכסיו אשר בבנק. בקשר  לרמת הזהירות הנדרשת,  כב' הנשיא ברק בדיון הנוסף מבהיר כי למעשה "המחלוקת בין הצדדים קשורה ברמת הזהירות הנדרשת… רמת זהירות זו - אחת היא. חובתו של הבנק כלפי לקוחו, במסגרת דיני הרשלנות, היא אחת ויחידה: לנקוט באמצעי זהירות סבירים. תהא פעולת הבנק אשר תהא - בין בנק פורע, בין בנק גובה, ובין בנק הממלא תפקיד אחר - רמת הזהירות המוטלת עליו על-פי דיני הרשלנות היא אחת. אין רמות זהירות שונות על-פי הנסיבות. קיימת רמת זהירות אחת ובלתי-משתנה". בעניין רמת הזהירות הנדרשת לעניין זה, קבע כב' השופט אור כי יש לקחת בחשבון שני שיקולים: מחד יש לזכור, כי מתבצעים ביחס לחשבונות אשר בבנק פעולות והוראות תשלום רבות, ואם יהא על הבנק לחקור כל הוראת תשלום היה הדבר משבש את פעילותו הסדירה של הבנק ואת כיבודם המהיר והיעיל של הוראות הלקוח. כמו כן יש לקחת בחשבון, כי פעולות הבנק מבוססות על ההנחה כי נותני ההוראות הם אנשים ישרים, ולגבי פעולה שעל פניה היא כשרה, אין בסיס לחקירה ודרישה. מאידך גיסא, אין ספק  כי עליו למנוע תרמית בחשבונותיו של לקוחו. יש להדגיש שני עניינים מרכזיים הצריכים להדריך את הבנק: ראשית, האם העובדות שבפני הבנק מעוררות חשד סביר ואפשרות גבוהה של תרמית? שנית, מה היקף החקירה אותה נדרש הבנק לבצע על מנת לגלות אם אמנם בתרמית מדובר. ברור, כי ככל שהחשד המתעורר גדול יותר, וככל שהחקירה הנדרשת כדי לגלות אם בתרמית מדובר קלה ומהירה יותר, כן יהיה מקום לצפות מהבנקאי כי יפעל לברור העובדות לאמיתן ותגדל אחריותו. כשנדרשת חקירה הכרוכה בהשקעת משאבים רבים או כרוכה באי-נעימות נשאלת השאלה אם יש מקום לדרוש מהבנק כי יפעל בכיוון זה.  נקבע על-ידי שופטי הרוב בערעור, כי נסיבות המקרה די היה בהן להביא לכך, כי כל בנקאי סביר וזהיר היה חושד חשד של ממש, כי פרוסט פועל בנסיבות המקרה שלא במסגרת מה שהמערער התכוון לו: פרוסט, בגילו המבוגר, לא התכוון להיכנס להרפתקאות כספיות והוא היה נוהג לברר כל פרט עד כדי הערות לגבי חישובי ריבית זעירים. הבנק היה מודע להתנהגות זו. העובדה שלא שאל במשך תקופה של שנים, ועל-אף הפעולות ההרפתקניות הרבות ובסכומים נכבדים בחשבון הדביטורי צריכה היתה ללמד כי אין המערער "בתמונה". אולם לא נאמר דבר בעניין זה לכחולי. הבדיקה היתה קלה מאחר וכחולי ביקר רבות בבנק, והוא שאל וברר פרטים שונים, ולא היה קל מלהפנות את תשומת-ליבו למה שמתרחש בחשבון  שנפתח בשמו, ולשעבוד כל נכסיו להבטחת חובותיו של פרוסט. לבנק היה אינטרס כספי בעסקותיו של פרוסט ובפעולותיו, ולא התריע על-אף שהעובדות זעקו לכך שפרוסט מנצל למעשה את שמו וכספיו של המערער למען עניינים ואינטרסים שלו, שלמערער אין בהם כל חלק. מכאן קובע כב' השופט אור כי התרשלות הבנק מולידה עילה חוזית של המערער כנגד הבנק, המקזזת כל זכות שיש לבנק כלפיו. הבחנה בין פעולות שיש לעשותן במהירות כגון פרעון שיקים, לבין פעילויות אחרות, שיסוד המהירות בעסקי הבנק נעדר מהן והיעדרו חייב להשפיע על קביעת כללי התנהגות בעסקי בנק שאין בהם אותו יסוד של מהירות.  הבחנה נוספת בה נקט כב' השופט חשין היא לפי סוג הפעילות בה מדובר - עד כמה שיגרתית או חריגה היא הפעולה ביחסי הבנק ולקוחו, וכן מזכיר הוא נסיבות שונות שיש להתחשב בהן.  נקבע שמוטלת על הבנק חובה להודיע ללקוח על פעולות חריגות, כאשר מדובר בפעולות "בלתי שגרתיות" הנעשות על-ידי מיופה כוח, החורגות ממערכת היחסים הקודמת שבין בנק ללקוח, בהתחשב בסוג הפעולה, למשל בפעולה חד-פעמית, ובמבנה. בקשר לכך נאמר שככל שהחריגה גדלה, כך תגדל גם חובת הזהירות המוטלת על הבנק. כמו כן נקבע שיש להתחשב בגורמים נוספים, כמו אישיות הלקוח, גילו, רמת השכלתו, האם הוא מוכר לבנק ולהתנהלות הפעילות העסקית המקובלת. 
מותו של שותף בחשבון בנק חזון נפרץ הוא זה שלפיו קרוביו של אדם זקן או חולה משכנעים אותו לצרפם כשותפים בחשבון הבנק שלו. הם מקווים שלאחר שהוא יילך לעולמו, הם יוכלו לטעון כי הכספים שבחשבון, לפחות מחציתם, שייכים להם, ללא צורך בהוצאת צו ירושה. "על הרוצה להעניק כספים לאחר המוות לעשות זאת דרך צוואה", שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, "עמדת הדין היא שזו הערובה הטובה ביותר להבטיח את כיבוד רצון המוריש בדבר חלוקת ירושתו לאחר מותו". מסופר על אישה אשר אחותה צרפה אותה לחשבון הבנק שלה לפני שהלכה לעולמה ולא השאירה אחריה כל צוואה.  בחשבון הבנק של לילך היה כסף רב. לאחר שהאחות נפטרה, טענה האחות החיה כי מחצית מן הכסף הרב שנותר בחשבון שייך לה, וכי לפיכך, רק המחצית הנותרת אמורה להתחלק בין יורשיה. ילדיו של אחיהן המנוח לא ראו עמה את הדברים עין בעין, וטענו כי כל הכספים שנותרו בחשבון היו שייכים למנוחה ולכן הם, במלואם, אמורים להתחלק בין היורשים. בית המשפט לענייני משפחה, אשר בפניו הובאה המחלוקת, קבע כי בצירופה של האחות כשותפה לחשבון הבנק, התכוונה להעניק לה מתנה לאלתר, עוד בחייה, וכי לפיכך מחצית הכספים שבחשבון אכן שייכים לה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל. נקבע כי באמצעות צירופה לחשבון הבנק, התכוונה המנוחה להעניק לאחותה מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה. עוד נקבע כי מתנה שכזו אינה תקפה. האחות  ביקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטענה כי מעדויות עובדי הבנק, שבאו בפני בית המשפט למשפחה, עלה בבירור כי כוונת המנוחה הייתה להעניק לה את הכספים כמתנה עוד בחייה, וכי טעה בעת המשפט המחוזי בהתערבו בממצא עובדתי זה. הוא הוסיף וטען כי לאחר שהתברר כי כוונתה של המנוחה הייתה להעניק לאחותה, במתנה, מחצית מן הכספים שבחשבון, וזאת בין בחייה ובין לאחר מותה, יש לכבד את כוונתה זו, וזאת בין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין אם מתוך עיקרון הצדק. השופט הנדל דחה את בקשתה של האחות והותיר על כנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי. "הסוגיה המתעוררת בתיק זה מצויה בצומת המשולש שבין דיני מתנה, דיני ירושה ודיני בנקאות" פתח הנדל את החלטתו. "מתנה בחיים לעומת מתנה לאחר המוות; הקשר בין רצון המת למעמד הצוואה; וזכויות שותף בחשבון בנק לאחר מותו של השותף האחר", הוא אזכר כי במות אדם, עובר עיזבונו ליורשיו, וזאת בין אם מכוח הדין ובין אם מכוח צוואה, ככל שהוא הותיר כזו אחריו. הוא הוסיף והזכיר, שהדין קבע את הדרך להכנת צוואה. זו ואין בלתה. "האפשרות היחידה העומדת בפני אדם להסדרת ירושתו לאחר מותו שלא על-פי החלוקה שקובע הדין, היא באמצעות צוואה, באחת מהדרכים הקבועות בחוק", הנדל הוסיף והסביר כי יש בכך כדי לשמור על יציבות וכדי למנוע התדיינויות סבוכות ומיותרות, וקבע כי "על אדם לכבד את מסגרת הצוואה בחייו בכדי שלאחר מותו ניתן יהיה לכבד את רצונו".
על-פי הנדל, בהקשר זה, אין אדם יכול לערבב בין ממדי הזמן - בין תקופת חייו לבין התקופה שלאחר מותו. הוא אינו יכול לערוך עסקאות בירושתו העתידית. זה הטעם אף לכך, שאדם אינו יכול להעניק מתנה, שתהיה בתוקף רק לאחר מותו. כך נשמר העיקרון, שלפיו אדם רשאי לשנות, מעת לעת, את דעתו בנוגע לאשר ייעשה ברכושו לאחר מותו. "האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות הצוואה, הניתנת לשינוי על-ידו בכל עת", הנדל התייחס גם לסוגיית יחסי השותפים בחשבון בנק משותף, כאשר אחד מהם נפטר. הוא הזכיר את זאת, ששותפות בחשבון בנק יוצרת שתי מערכות יחסים נפרדות, זו שבין השותפים לחשבון לבין עצמם, וזו שבין כל אחד מן השותפים לבין הבנק. לדידו, גם ההסכמים שבין השותפים, המסדירים את חופש הפעולה של כל אחד מהם בחשבון, תקפים רק בעניין היחסים שביניהם לבין הבנק, ולא באלה שבינם לבין עצמם. כך, גם "סעיף אריכות ימים", הנכלל בטפסי ההצטרפות לחשבון הבנק, אינו בא כתחליף לצוואה. לאחר שהבהיר את כל אלה, פנה הנדל לבחון את השאלה אם בצירופה של האחות כשותפה לחשבון הבנק התכוונה המנוחה להעניק לה מתנה לאלתר, או שמא רק לאחר מותה?
בקשר לכך אזכר הנדל את ההבחנה הרווחת בין חשבון בנק, שנפתח מלכתחילה במשותף, לבין כזה שנפתח על-ידי פלוני, שמפקיד בו מכספיו, והמצרף אדם אחר רק בשלב מאוחר יותר. במקרה הראשון, חזקה היא שהכספים שבחשבון משותפים לבעלי החשבון, אלא אם הוכח אחרת. במקרה השני, לעומת זאת, על-מנת שהבעלות במחצית מהכספים שבחשבון תועבר לשותף המצטרף, ללא תמורה מצדו, יש להוכיח קיומה של מתנה לאלתר. להבחנה זו היגיון פשוט וברור. בעוד שבמקרה הראשון נפתח החשבון על-ידי שותפיו, הרי במקרה השני, צורף אליו שותף, כבר כשהיו מופקדים בו כספיו של הבעלים המקורי שלו. "בסוג זה של חשבון, לא ניתן להניח רצון של הגורם שפתח את החשבון לחלק שווה בשווה את הכספים שבו ויש להוכיחו". הנטל להוכיח זאת הוא "נטל הוכחה כבד ומוגבר", וזאת מאחר ש"שהמנוח אינו יכול להעיד, ועל הטוען בשמו כי רצה להעניק מתנה בחייו, לבסס זאת בראיות ברורות וחד-משמעיות... אין להקל עליו על חשבון יורש פוטנציאלי מכוח הדין או הצוואה".

שירות של פתיחת חשבון בבנק
לבנקאי רשות לפתוח חשבון עו"ש וגם זכות לסרב.

האם הבנק חייב לפתוח חשבון בנק לכולם?  לבנק אסור לסרב סירוב בלתי סביר לבקשה לפתיחת חשבון בנק. לכל אזרח יש זכות לנהל חשבון בנק אף אם חשבונו האחר מעוקל, מוגבל מחמת אי כיסוי, מוגבל בנסיבות מיוחדות בהוצאה לפועל או שהוא מצוי באיחוד תיקים, או הוכרז כחייב מוגבל באמצעים או נמצא בהליכי פשיטת רגל. סעיף 2(א)(2) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), קובע בעניין שבנדון כי לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים: פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה: החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח; הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון; קיימת חובה על התאגידים הבנקאיים לתת שירותים מסוימים לכל דורש. הבנקים אינם רשאים על פי החוק לסרב להעניק שירותים אלו, לרבות פתיחת חשבון, אלא אם כן הסירוב הוא  בגדר "סירוב סביר".  
מהו סירוב סביר לפתיחת חשבון?  האם הנימוקים יכולים להיות נימוקים כלכליים בלבד, כמו: הוכחה של התנהגות קודמת ממושכת וסדרתית בדבר אי עמידה בתשלומים ובחיובים, או שמא גם נימוקים מתחומים אחרים? עפ"י יצחק טל המפקח על הבנקים, יש לראות בסירוב גורף של תאגיד בנקאי לפתוח חשבון עובר ושב במטבע ישראלי מהסיבה "מוגבל בעבר" סרוב בלתי סביר.
כלומר - לא תמיד חוסר יכולת כלכלית "ומימושה" ייחשבו סירוב סביר. סירוב סביר הוא במקרה של חדלות פירעון, ונובע מסעיפים 9, 98 לפקודת פשיטת רגל.(יפורטו בהמשך) הנטייה לפירוש הסעיף עד כה היתה בהקשר לנימוקים כלכליים; ואם דובר על יושר אישי, הוא תואר כ"יושר בנקאי"
חביב שם טוב נ' מד"י יש לבדוק האם מדובר בהלבנת הון,  או טרור- כלומר צריך לברר מי אלה שבאים להפקיד אצלך כספים.  מכיוון שזה עלול לפגוע במוניטין של הבנק ולחשוף אותו לסיכונים שונים, ואף לפגוע במוניטין של המערכת הבנקאית כולה. לא רוצים לפגוע באמינות של הבנקים. מעורבותו של תאגיד בנקאי בהלבנת הון ובמימון טרור עלולה לפגוע בשמו הטוב ובאמון הציבור בו ובמערכת הבנקאית כולה. ללא בדיקה מעמיקה של זהות הלקוח, עלול התאגיד הבנקאי להיחשף לסיכוני מוניטין, לסיכונים תפעוליים, לסיכונים משפטיים ולסיכונים אחרים. כללים נאותים לעניין הכרת הלקוח מסייעים בהגנה על המוניטין של התאגיד הבנקאי ועל האמינות של המערכת הבנקאית, בכך הם מקטינים את הסיכוי שהתאגיד הבנקאי ייהפך לכלי או לקורבן של פשע וכתוצאה מכך ייפגע.
במקרה של חדלות פרעון הנובע מסעיפים 98, 99 לפקודת פשיטת הרגל
ביטול העדפות  (סעיף 98) מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן.  סעיף זה לא יגרע מזכויותיו של אדם שרכש קנין בתום לב ובתמורה בת ערך מידי נושה של פושט הרגל או מכוח נושה כאמור.
שמירת עסקאות שבתום לב (סעיף 99) שום דבר האמור בפקודה זו  לא יבטל, במקרה של פשיטת רגל, אחת העסקאות האמורות להלן שנעשו בתום לב לפני מתן צו הכינוס, אם הצד השני לעסקה לא ידע כי החייב עשה לפני העסקה מעשה ואלה העסקאות:
(1)   תשלום מאת פושט הרגל לאחד מנושיו;
(2)   תשלום או מסירה לפושט הרגל;
(3)   המחאה מאת פושט הרגל, בתמורה בת-ערך;
(4)   חוזה או עסקה שעשה פושט הרגל, או שנעשו עמו, בתמורה בת-ערך.

קפלן שיווק בשר בע"מ נ' בנק איגוד ישראל בע"מ
האם זה טעם סביר לסגירת חשבון בנק, בהסתמך על הוראת סעיף 24 להוראות המפקח על הבנקים - ניהול בנקאי תקין (מניעת הלבנת הון ומימון טרור וזיהוי לקוחות). ההוראה מכשירה סירוב מצד בנק לאפשר ניהול חשבון בנק של לקוח מסוים אצלו, אם לאותו בנקאי היה יסוד סביר להניח כי הלקוח מבצע בחשבונו פעולות הקשורות להלבנת הון. שם נקבע כי היה לבנקאי יסוד סביר להניח, מבחינה עובדתית, כי זו אכן מטרת ניהול החשבון, ולכן יש לו גם טעם סביר לסגירתו. ביהמ"ש העליון הדגיש כי חוק איסור הלבנת הון מקנה למערכת הבנקאית תפקיד מרכזי בישום תכלית החקיקה שביסודו; והוראות המפקח על הבנקים בדבר הלבנת הון גורסות כי מעורבותו של תאגיד בנקאי בהלבנת הון ובמימון טרור עלולה לפגוע בשמו הטוב ובאמון הציבור בו ובמערכת הבנקאית כולה. ללא בדיקה מעמיקה של זהות הלקוח, עלול התאגיד הבנקאי להיחשף לסיכוני מוניטין, לסיכונים תפעוליים, לסיכונים משפטיים ולסיכונים אחרים. כללים נאותים לענין הכרת הלקוח מסייעים בהגנה על המוניטין של התאגיד הבנקאי ועל האמינות של המערכת הבנקאית, בכך שהם מקטינים את הסיכוי שהתאגיד הבנקאי ייהפך לכלי או לקורבן של פשע וכתוצאה מכך ייפגע. המחוקק העניק לבנקאי לא רק אפוטרופסות על פתיחה וניהול של חשבון לקוח אצלו, אלא קבע כי במקרים של הלבנת הון ומימון פעולות טרור, זה טעם סביר שלא לפתוח חשבון ו/או לנהלו, כדי שלא לנצל את החיסיון הבנקאי ככלי העוזר לפשיעה. ניתן אולי להקיש מהאמור לעיל התנהלות רחבה יותר, קרי: לא תותר "מכבסת כספים" והפיכתם לכספים הגונים, ולא תותר יצירת "קרנות נאמנות" למימון פעולות טרור באמצעות חשבון בנק. במקרים מעין אלה, יהיה זה טעם סביר לאי פתיחת חשבון או לסגירתו. כמו כן, במסגרת טעמים סבירים, ניתן יהיה לבחון יושר אישי "משטרתי" , דהיינו: האם מדובר באישיות ידועה למשטרה, שהצטרפותה לבנק מסוים עלולה להרתיע אחרים מלהצטרף לאותו בנק או עלולה לעודד אותם לצאת ממנו. נסיבות מעין אלה יכולות להיות רלבנטיות במיוחד במקום קטן; אם כי לאור התגברות האלימות בחוצות, גם מקום מרכזי והומה עלול שלא למנוע פעולות אלימות בגלל אישיות זו או אחרת, שבאה לבנק. בנקים לא יוכלו להגיע בעצמם לחלק מהמידע לעיל ויצטרכו להיעזר במקורות אחרים; זה פן אחד. פן נוסף הוא: לבנקים אמנות שונות, במסגרתן מושם דגש על פעילות למען החברה.ייתכן שבמסגרת הנטייה הכלל–חברתית להיות קשובים לצרכים חברתיים–כלכליים תתפתח מגמה שלא לאפשר לפתוח חשבון כשמקור הכספים אינו מוסרי כשלעצמו או בדרכי השגתו, וזאת תמורת "ויתור" על עמלות ניכרות? ספק אם הם יהיו מוכנים לוותר על נתח כספי ניכר שעשוי לנבוע למשל מפעילות לא מוסרית (בהבדל ללא חוקית). מסקנת ביניים - בהגדרה של נימוקים סבירים יכולים להשתלב: אי יושר כלכלי , אי יושר בנקאי, כספים שנובעים מעבירות פליליות. ייתכן שיהיה זה נימוק סביר גם לגבי סוגי "יושר" אחרים, כמו: מוסר ומקור הכספים, לגביהם גם בעבור 30 שנה,טרם נאמרה המילה האחרונה.
דוגמא לתשובה לשאלה המדברת על סירוב בלתי סביר של פתיחת חשבון בנק
אין צורך להכביר במילים אודות החשיבות שמקופלת בניהול חשבון בנק. לא בכדי, המפקח על הבנקים, דוד זקן, התייחס לכך לאחרונה בהודעה שפורסמה על ידו במאי 2014. המפקח הדגיש בדבריו כי חשבון בנק הוא "שירות חיוני" המהווה "אמצעי בסיסי לניהול פעילות פיננסית". ואכן, הזכות לניהול חשבון בנק היא מהזכויות החשובות ביותר. ולמרות זאת, לקוחות רבים מוצאים עצמם מתמודדים מול סירוב בלתי סביר מצד הבנקים לפתיחת חשבון בנק ו/או ניהולו. זאת, למרות חובתם של התאגידים הבנקאיים, המעוגנת בשורה של הוראות חקיקה ובפרט בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. בכתב התביעה תטען הלקוחה כי דרישתו של הבנק כנגדה הייתה בניגוד לחוק הבנקאות. נטען כי התנהלותו של הבנק גרמה (ותמשיך לגרום) לנזקים. עוד הוסיפה כי עובדי הבנק התלוננו כלפיה על משיכת שיקים רבים, והחלו להציק לה ב"פטרוניות שאינה במקומה" על היותה "בזבזנית". לדבריה, פקידי הבנק העלו חשדות עלומים בדבר "התנהגות בנקאית חשודה", ולאחר חילופי דברים אשר במסגרתם היא העמידה אותם על מקומם, האחרונים לא אמרו די והחלו להתנכל לה. התנכלות הכללה: ביטול כרטיסי אשראי, הקטנת מסגרת אשראי ודרישה לסגירת החשבון בסניף. התובעת הוסיפה כי עובדי הבנק אף איימו בסגירת החשבון על ידי הבנק עצמו. מדובר במקרה בו עובדי סניף בנק פעלו מתוך שיקולי אגו בלתי ראויים הפוגעים בשיקול הדעת הסביר של התאגיד הבנקאי",כפועל יוצא מכך, הבנק הפר את חובתו החוקית כלפי הלקוחה בדרישה לסגור את החשבון ללא כל הצדק שבדין. התנהלותו של הבנק במקרה זה אף גרמה להוצאת דיבתה של הלקוחה ולנזקים נוספים. הלקוחה החליטה לעמוד על זכויותיה החוקיות ואכן, הגשת התביעה הביאה למתן צו מניעה זמני האוסר על סגירת החשבון. חשוב להבין כי אין כיום הגדרה ממצה בחוק למונח "סירוב בלתי סביר", והפסיקה יוצקת תוכן למונח בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו. לדוגמה, נקבע שאם לבנק יש יסוד סביר להניח שבחשבון שהלקוח מתבצעות פעולות הקשורות להלבנת הון – זכותו לסרב לפתיחת/ניהול חשבון בנק של לקוח. כמו כן, נקבע שסגירת חשבון תיחשב כסבירה אם הלקוח מנהל חשבונו בצורה מזיקה, למשל, כשהוא מפקיד בחשבונו שיקים גנובים/מזויפים.
אם. אל. ג'י. איי מימון והשקעות בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ- בנק רשאי לסרב לנהל חשבון של לקוח אם יש לו יסוד סביר להניח שהלקוח מבצע פעולות הקשורות להלבנת הון. בנסיבות העניין, לא היה לבנק יסוד סביר להניח שהתובעת מבצעת פעולה הקשורה להלבנת הון במועד בו החליט על סגירת חשבונה, לנוכח הרושם שאין מדובר בשיטת פעולה שנועדה לעקוף את ההוראות האוסרות על הלבנת הון ומשהבנק לא עמד בחובות האמון ותום הלב המוגברות המוטלות עליו כלפי התובעת. הנתבע, בו מנהלת התובעת חשבון בנק, הודיע לה על סגירת החשבון מחמת שמתנהלת בו פעילות חריגה שאינה תואמת את רישיון התובעת כנותנת שירותי מטבע ואשר נוגדת את התנאים להפעלת החשבון. התובעת עותרת למתן צו מניעה שיאסור את סגירת החשבון ולמתן צו עשה המורה לנתבע לכבד את המשך פעילותה בחשבון בתנאים ובאופן שבו התנהלה בעבר.  בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק: במקביל לפעילותו העסקית, מבצע התאגיד הבנקאי תפקידים בעלי גוון מנהלי המוטלים עליו ע"פ דין, ובביצוע תפקידים אלה הוא מצוי תחת פיקוח של רשות מנהלית וכפוף לביקורת מצידה. תאגיד בנקאי רשאי לסרב ליתן את השירותים המנויים בסעיף 2(א)(2) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ובלבד שמדובר בסירוב סביר, כאשר נטל ההוכחה לקיום הסירוב הסביר מוטל על התאגיד הבנקאי. תאגיד בנקאי רשאי לסרב לנהל חשבון בנק של לקוח אם היה לבנק יסוד סביר להניח שלקוחו מבצע פעולות הקשורות להלבנת הון. בעל הדין שכנגד. בנסיבות העניין, לא היה לבנק יסוד סביר להניח שהתובעת מבצעת בחשבונה פעולה הקשורה להלבנת הון במועד בו החליט על סגירת חשבון הבנק שלה, לנוכח המקרים הבודדים הבעייתים שזוהו והרושם שאין מדובר בשיטת פעולה קבועה שנועדה לעקוף את ההוראות האוסרות על הלבנת הון. הבנק אף לא עמד בחובות האמון ותום הלב המוגברות המוטלות עליו כלפי התובעת, לקוחתו. הבנק כלל לא פנה לתובעת בטרם שלח לה את הודעת הסגירה, כדי לנסות לברר את פעולותיה ופעולות לקוחותיה באמצעותה והודעת סגירת החשבון נוסחה בלשון מעורפלת והותירה את התובעת בניסיון להבין אלו פעולות בוצעו בחשבונה שלא כדין ולנסות להילחם על זכות טיעון והזדמנות לתקן את הפעולות האמורות, במקרה הצורך.


נוהג בנקאי
סודיות בנקאית - הסודיות הבנקאית היא נוהג (שבכח מנסים למצוא לו מקור משפטי).
אשראי ללא בטוחות - נוהג בנקאי קיים לטוב ולרע (תלוי בנסיבות) הוא שלעיתים לקוח יקבל אשראי ללא בטחונות בהסתמך על שמו הטוב.
אימוץ נוהגים בינלאומיים - הכנסת נוהגים בינלאומיים שגובשו באמנות למסגרת הסכם עסקי בין הבנק לבין הלקוח, כמו אשראי דוקומנטרי, ביחסי סחר-חוץ (וביחסים פנים ארציים כערבות אוטונומית). מתן אשראי דוקומנטרי ביחסי סחר-חוץ הוא נוהג שאומץ על-ידי בנקים בישראל אף על פי שישראל לא אישררה את האמנה הבינלאומית בעניין.

[1] ס' 17 א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) 1981
[2] ס' 12 לחוק המשכון  התשכ"ז 1967 ניתן לראות גם ב- ע"א 8611/06 בנק הפועלים נ' מרטין, פס' 34 (2011)
[3] ס' 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) 1981
[4] שם, ס' 4
[5] שם, ס' 7 (א)
[6] ד' פלפל "חובות הבנק כלפי ערב", הפרקליט מא (תשנ"ד) 414, 425.
[7] רות פלאטו שנער, ה"ש 63, לעיל.
[8] ע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (להלן: "פס"ד ליפרט").
[9] פס"ד ליפרט, ה"ש 76 לעיל,  עמ' 325–320
[10] ריקרדו בן־אוליאל, דיני בנקאות - ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך (ההוצאה לאור של לשכת    עורכי הדין, תשס״ם) עמ' 112.
[11] סעיף 12 לחוק המשכון , תשכ"ז, 1967.
[12] י' וייסמן חוק המשכון, תשכ"ז – 1967 (תשל"ה) 249
[13] רות פלאטו שנער, ה"ש 63, לעיל.
[14] בן־אוליאל  ה"ש 82 לעיל, עמ' 108,112
פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)